החלטה בתיק בש"פ 7050/04

.           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי באר-שבע (כבוד השופט י' אלון) מיום 1.7.04 בב"ש 20728/04, לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

            העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. כתב האישום מייחס לו עבירות רבות של תקיפת בת זוג עבירות לפי סעיפים 379+ 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

            לפי הנטען בכתב האישום, במועדים שאינם ידועים למשיבה בשנים 2003 - 2004, בתדירות של אחת לחודש - חודש וחצי, תקף העורר את אשתו בביתם באמצעות חגורה ובאמצעות ידיו. ביום 8.4.04 תקף העורר את אשתו בכך שחבט בידו בפניה. ביום 17.4.04 תקף העורר את אשתו באמצעות כבל חשמלי בכל חלקי גופה ובראשה. בשל האמור פונתה אשתו של העורר לבית חולים לאחר שאיבדה את הכרתה.

            בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

            בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (בפני כבוד השופט י' אלון) הורה, ביום 21.4.04, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וקבע, כי זהו מקרה מובהק בו קיימת עילת מעצר נוכח אלימות מסוכנת וקשה המתגלה מחומר החקירה והראיות הלכאוריות.

            ביום 10.5.04 הוגש ערר (בש"פ 4106/04) לבית-משפט זה (כבוד השופט י' טירקל) על החלטת בית-המשפט המחוזי, בו נקבע:

"אכן, נראה לכאורה כי נוכח עוצמת מסוכנותו של העורר, העולה מתוכן נסיבות המעשים, הסיכויים שבית המשפט יורה על חלופה למעצר אינם, כנראה, גדולים".

            אולם, התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת לבדוק, האם אכן אין מנוס מכליאתו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

            ביום 24.5.04 קבע בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון), כי אין בחלופה שהוצעה על-ידי העורר להשיג את מטרת ועילת המעצר, היינו, הגנת גופה וחייה של המתלוננת מפני העורר.

            ביום 14.6.04 הוגשה בקשה לעיון חוזר על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 24.5.04. בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 1.7.04 דחה את הבקשה בנמקו, כי האלימות המיוחסת לעורר, היקפה עוצמתה ותדירותה מעידה על רמת מסוכנות גבוהה ואקוטית של העורר, והרי הם שעומדים ביסוד ההכרעה בדבר עילת המעצר בשל אותה המסוכנות.

            מכאן הערר שבפני.

            בא כוח העורר טען, כי מדובר בעורר אשר זוהי לו העבירה הראשונה ולא צריך להחמיר עימו עד כדי מעצרו עד תום ההלכים. לדבריו, ראוי, כי בית-משפט זה יורה על עריכת תסקיר מעצר, אשר ממנו ניתן יהיה ללמוד על מסוכנותו של העורר ובעזרתו ניתן יהיה לבחון חלופת מעצר.

            מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי ישנה תשתית מבוססת של ראיות לכאורה כנגד העורר וכי מסוכנותו נלמדת מעצם המעשים המיוחסים לו מחד, ומהראיות לכאורה הקיימות נגדו מאידך.

            לאחר שעיינתי בהחלטות בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערר. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.    

            בתיק החקירה מצויות תמונות בהן צולמה אשת העורר בבית-החולים ומראה גופה קשה ומצמרר. ניכרות באותן התמונות סימני ההצלפות על גופה אשר מלא חבורות כחולות, ועוצמת החבלות שנחבלה על-ידי העורר ניכרת בהן בבירור רב.

העורר באמצעות בא-כוחו אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה נגדו, ואף לא על קיומה של עילת מעצר הנעוצה בסיכון הנשקף מן העורר. השאלה אינה אלא זו, אם ראוי הוא העורר, כי יזכה בחלופת מעצר ואם לאו. בעניין זה יפים דבריי בבש"פ 5773/03   מדינת ישראל נ' פלוני,  תק-על 2003(2), 2806 ,בעמ' 2807:

"בנתונים אלה, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני הסכנה האורבת למתלוננת, מפני בעלה. ובהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות אלימות במשפחה, גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי. בסערת רגשות, עלול המשיב לעזוב את מקום מעצר הבית, ולהגיע למתלוננת גם אם היא נמצאת במקום מרוחק ממנו, ולמרחק הגיאוגרפי ואף לערבויות כספיות כבדות ככל שתהיינה אין משמעות בהקשר זה. ניסיון החיים מלמד אותנו, כי במקרים של אלימות במשפחה, לפעמים, אין דרך אחרת מאשר להורות על מעצרו של בעל אלים, ובעניין , כזה, בדרך כלל חלופת מעצר אינה מהווה פתרון".

            האישום שהעורר עומד עליו לדין הינו אישום המוכיח על אופיו האלים. אין ולא כלום בטענתו של בא כוח העורר, כי מדובר "בדינמיקה שבין בני זוג ומערכת היחסים בין העורר ואשתו סבוכה וכי שירות המבחן יכול שיפרוס תמונה אחרת בפני בית-המשפט". לא נראה לי, בנסיבות המקרה שלפני, כי ניתן לנטרל את מסוכנותו באמצעי אחר זולת זה שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, היינו, השארת העורר במעצר.   

            מעשיו של העורר חמורים הם ביותר, ומעשיו מעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו. בנסיבות אלו לא נמצאה לי הצדקה לשחרורו ממעצר לכל חלופת מעצר שהיא.